🌍 תיכון · עולים חדשים

סיגד הוא אחד החגים המרכזיים של יהודי אתיופיה, בני קהילת ביתא ישראל. הוא חל בכ״ט בחשון, חמישים יום אחרי יום הכיפורים, ושמו לקוח מן השורש שפירושו השתחוות או סגידה. כבר בשם עצמו טמון רעיון החג: האדם מרכין את ראשו בענווה לפני אלוהים ולפני הקהילה.

סיגד הוא יום של צום, תפילה וחשבון נפש. בני הקהילה מבקשים סליחה על מעשיהם, ומחדשים את הברית עם אלוהים ועם התורה. לפי המסורת, החג נקשר לחידוש הברית בימי עזרא ונחמיה, כאשר העם התאסף בירושלים, שמע את דברי התורה וקיבל אותם מחדש.

אך סיגד אינו רק יום של רצינות. אחרי הצהריים הצום מסתיים בסעודה משותפת, בשירה ובריקודים. השילוב בין התבוננות פנימית לבין שמחה קהילתית הוא אחד הדברים המיוחדים בחג הזה. בישראל ממשיכים לחגוג אותו גם היום, ורבים מצטרפים לחגיגה מתוך סקרנות וכבוד.

בני הקהילה מספרים שבאתיופיה נהגו לעלות בסיגד על הר גבוה, הרחק מן הכפר. ההר סימל את הר סיני, שעליו ניתנה התורה, והעלייה אליו הייתה מעין חזרה סמלית אל רגע מתן תורה. העולים לבשו בגדים לבנים ונקיים כסימן לטהרה, ויש שנשאו אבן על ראשם כאות לענווה ולחרטה.

בראש העדה עמדו הקסים, מנהיגי הקהילה הדתיים. הם הובילו את התפילה וקראו מתוך האורית, ספר התורה של הקהילה, הכתוב בגעז – שפה עתיקה ששימשה בעיקר לתפילה ולכתבי הקודש. מכיוון שרוב המתפללים לא הבינו געז, הקסים תרגמו והסבירו את הדברים באמהרית, שפת היומיום.

המנהיגות של הקסים לא נשענה על כוח או על עושר, אלא על ידע, על אמונה ועל היכולת לשמור על תקווה משותפת. במשך דורות רבים חזרו המתפללים על הכמיהה לשוב לירושלים, והכיסופים האלה חיזקו את הקהילה ושמרו על זהותה.

כיום סיגד הוא חג רשמי בישראל. בכל שנה מגיעים לירושלים אלפי אנשים מכל רחבי הארץ ומתאספים על טיילת גבוהה הצופה אל נוף העיר. הקסים, לבושים לבן ואוחזים במטריות צבעוניות, מובילים את התפילה ואת הקריאה באורית, והקהל עונה אחריהם. אחרי הטקס החגיגה עוברת לשירה, למוזיקה ולמפגשים בין משפחות וחברים.

קוראים לי נעמה, ועליתי לארץ לפני שנתיים. בשנה שעברה הגעתי לטיילת יחד עם הכיתה שלי מהאולפן. עמדתי מול חומות העיר והבנתי שהגעגועים שאני מכירה אינם רק שלי.

גם אני מתגעגעת – לשפה שבה חלמתי, לרחוב שבו גדלתי, לריחות של הבית. בסיגד ראיתי קהילה שהפכה את הכיסופים שלה למקור של כוח. אולי גם הגעגועים שלי יכולים להפוך יום אחד לגשר בין המקום שממנו באתי לבין המקום שבו אני בונה את חיי. אני עדיין לומדת עברית, וכל מילה חדשה היא עוד אבן בגשר הזה.