📘 תיכון · רגיל

חג הסיגד, הנחגג בכ״ט בחשון, הוא אחד הביטויים המובהקים לזהותה של קהילת ביתא ישראל. במשך מאות שנים חיה הקהילה באתיופיה, מנותקת במידה רבה משאר תפוצות ישראל, ובכל זאת שמרה על זהות יהודית ייחודית. החג, שמשמעות שמו היא השתחוות או סגידה, מעמיד במרכזו רעיון אחד: חידוש הברית בין העם לבין האל והתורה.

לפי מסורת הקהילה, החג מהדהד את המעמד המתואר בימי עזרא ונחמיה. אחרי שיבת ציון התכנס העם בירושלים, שמע את קריאת התורה, הכה על חטא והתחייב מחדש לשמור את המצוות. בדומה לכך, בסיגד מתכנסת הקהילה כולה, צמה, מקשיבה לתורה ומקבלת עליה מחדש את עול המצוות. החג חל חמישים יום אחרי יום הכיפורים, ולכן הוא נתפס כהשלמה של ימי התשובה.

מה משמעותו של חידוש ברית? ברית איננה אירוע חד־פעמי; היא מחויבות שיש לרענן. קהילה שחוזרת מדי שנה אל רגע ההתחייבות מזכירה לעצמה מי היא ומה מקור כוחה. כך הזיכרון אינו רק שמירה על העבר, אלא פעולה מכוונת שמעצבת את ההווה. יתרה מזו, החזרה השנתית אל אותו טקס יוצרת רצף בין הדורות: הסבים והסבתות, ההורים והילדים עומדים יחד באותו מקום ואומרים את אותן מילים, וכך כל דור מצטרף אל השרשרת.

זו אולי התרומה העמוקה של הסיגד לחברה הישראלית כולה: הוא מלמד שזהות נבנית מתוך בחירה חוזרת, ושמסורת חיה כל עוד יש מי שמחדש אותה.

בבוקר החג עלו בני הקהילה באתיופיה אל פסגת הר גבוה. ההר, לפי המסורת, מסמל את הר סיני, ומכאן שהעלייה אליו היא שחזור סמלי של מעמד קבלת התורה. המתפללים לבשו לבן, סמל של טוהר והתחדשות, ויש שנשאו אבן על ראשם כביטוי של ענווה וחרטה.

בראש התהלוכה צעדו הקסים, מנהיגיה הרוחניים של הקהילה. הם נשאו את האורית, ספרי התורה הכתובים בגעז, וקראו ממנה בקול. מאחר שגעז הייתה שפה עתיקה שרוב הציבור לא הבין, תרגמו הקסים את הדברים לאמהרית והסבירו אותם. בפעולה פשוטה זו טמון עיקרון של מנהיגות: המנהיג אינו שומר את הידע לעצמו, אלא מנגיש אותו לכולם. יש בכך גם אמירה על כבוד: כל מתפלל ומתפללת, משכיל או פשוט, זכאים להבין את הדברים ולהשתתף בהם.

מנהיגותם של הקסים לא נמדדה בכוח, בעושר או בשררה. סמכותם נבעה מן הידע, מן היושרה ומן היכולת לשמור על חזון משותף. כאשר העלייה להר הייתה קשה והצום הכביד, הם היו אלה שהזכירו לקהל מדוע עלו, לאן הם נושאים את עיניהם ומה מחבר ביניהם.

מכאן אפשר ללמוד שמנהיגות רוחנית מתבטאת בהקשבה, בהסבר ובהתמדה. היא אינה מכתיבה מלמעלה, אלא מובילה מתוך הקהילה ולמענה. שאלה שכדאי לשאול היא אילו מן התכונות האלה נדרשות גם ממנהיגים בכיתה, בתנועת נוער או בקבוצה שאנו שייכים אליה. התשובה אינה נמצאת רק בעבר; היא מזמינה כל אחד ואחת לבחון את עצמם.

במרכז תפילות הסיגד עמד הגעגוע לירושלים. דורות רבים חיו הרחק ממנה, אך הם לא הסכימו לשכוח אותה. בסיום התפילה נאמר בתקווה המשפט "בשנה הבאה בירושלים", כמעט כהבטחה.

אפשר לראות בכיסופים האלה יותר מרגש אישי. כאשר קהילה שלמה מתגעגעת יחד, הגעגוע הופך לחזון משותף, והחזון מעניק לה כוח לעמוד בקשיים. במובן זה הכיסופים היו מקור של חוסן: הם שמרו על הלכידות, נתנו משמעות לסבל והפכו את הציפייה לחלק מן הזהות. חוסן כזה אינו מבטל את הכאב, אך הוא מאפשר לשאת אותו בלי להישבר.

כיום רוב בני הקהילה חיים בישראל, והחלום התגשם עבור רבים. אולם החג לא איבד את משמעותו; הוא קיבל צורה חדשה. מדי שנה מתכנסים רבים על טיילת גבוהה הצופה אל ירושלים. הקסים עומדים בבגדיהם הלבנים תחת מטריות צבעוניות, והקהל מתפלל ומודה. ההר הוחלף בטיילת, אבל המבט נשאר אותו מבט. גם בני הדור הצעיר, שנולדו בישראל, מצטרפים לתפילה ולשמחה ומקבלים את המסורת מידי המבוגרים.

סיגד הוא היום חג רשמי של מדינת ישראל, ויש בו הזמנה לכל אזרחיה. הוא מציע לחברה כולה שאלה פתוחה: מה הם החלומות המשותפים שלנו, ומה נדרש כדי לשמור עליהם לאורך זמן? אם קהילה אחת הצליחה לשאת חזון במשך מאות שנים, אולי יש בכך השראה לכולנו.